פעוטה קטנה, מלוכלכת, רעבה ומפוחדת נמצאת במרתף חשוך בעיר קטנה באזור ווהלין (היום אוקראינה). השנה היא 1943. צעירה פולניה מוצאת אותה ומעבירה אותה לידי משפחה של מכרים. הייתה זו משפחת רוזטרופוביץ' מלודז', יוזף ונטליה ובנותיהם יאנינה וסטניסלבה. עד מהרה הופכת הפעוטה לבת משפחה אהובה ומפונקת.

רק כשתגיע לגיל 57 תגלה את זהותה ומוצאה האמיתיים.

משפחת רוזטרופוביץ' החליטו להציל את הפעוטה ולגדלה כבתם, ואתם, עברה את כל תלאות המלחמה עד לסופה. בתום המלחמה, כשאיש לא הגיע לדרוש אותה, החליטה המשפחה לאמצה כבתם החוקית ולהטבילה לנצרות. הם נתנו לה את השם אירנה (אינקה בחיבה).

בשנת 1948 הגיעו לביתם, לאחר שעברו לשטחי פולין המערבית, שליחים מטעם "הקואורדינציה" – ועדה שעסקה בהשבת ילדים יהודים אבודים למשפחותיהם. בלב שבור, מסרו יוזף ונטליה את אירנה בת ה-7 לידי השליחים, מתוך מחשבה כי זה הדבר הנכון לעתידה.

הגיע הרגע המכריע! אנחנו צריכים לומר שלום! אינוש, אינוש, אני אוהבת אותך. בבקשה אל תנטרי לנו טינה על כך שאנחנו מוסרים אותך. איננו עושים זאת בשביל רווח – השכל הישר הוא שאומר לנו לנהוג באופן הזה! … אם יהיה לך קשה מידי, חזרי אלינו.

היא הועברה לבית יתומים בלודז' ואומצה ע"י זוג יהודים – ד"ר צופיה וזיגמונד גושצ'בסקי, שהחליטו שלטובתה ולטובתם, יימתחו קו על העבר ויספרו לילדה כי הם הוריה הביולוגיים וכי סופסוף מצאו אותה והשיבוה אליהם. איתה עלו לישראל וגידלו אותה בשם סבינה.

לאורך כל שנות בגרותה ניסו בנות רוזטרופוביץ', יאנינה וסטניסלבה, לאתר את אינקה הקטנה שהלכה מהם. אך מכיוון שנקראה בשם אחר – סבינה גושצ'בסקי – לא הצליחו במשימתן.

ממכתבה של נטליה לקואורדינציה בספטמבר 1949:

מכתבי ממשיכים להיענות בשתיקה. ולמרות זאת, אני פונה שוב לוועדה עם השאלה הבאה: בבקשה מסרו לי מידע לגבי הילדה שהחזרתי לקהילה היהודית לפני שנה, אינקה קאגן (רוזטרופוביץ'). אנחנו, מצידנו, קיימנו את ההסכם בינינו, כלומר, נסוגנו באופן הדרגתי מחייה. אבל אתם, חברי הוועדה, לא מילאתם את הצד שלכם של העסקה. הובטח לי שאקבל עדכונים שוטפים, אולם – למרות שפניתי שוב ושוב – לא שמעתי ולו מילה אחת.

הגורל של אינושקה רובץ על לבי כאילו הייתה בתי ממש, ועל כן אני פונה אליכם שוב ומבקשת: היכן היא עכשיו? האם היא בבית ילדים או בבית פרטי? כיצד היא נראית – האם שלומה טוב? מה מצב בריאותה, והאם עברה את הניתוח באפה, שבו דובר בשעתו? כל פרט ופרט חשובים לי. בבקשה אל תחשבו שאנסה לראות אותה – לא אעשה כך. בריאותה הנפשית יקרה לי, ואין לי שום רצון לפגוע בה.

רק עוד שאלה אחת: האם היא יודעת את האמת לגבי מוצאה? ואם כן, כיצד הגיבה לחדשות, והאם הסתגלה אליהם? האם היא זוכרת אותנו ואת העבר שלה? אני, מצידי, מתפללת לאלוהים שהיא תסתגל למצבה החדש מהר ככל האפשר, וששלומה בקרב בני עמה יהיה הכי טוב שאפשר. אבקש מכם גם לשלוח לי תמונה שלה…

רק באמצע שנות ה-90, אחרי שהפקידו את כל המסמכים שהיו בידיהן אודותיה בידי המכון ההיסטורי היהודי בוורשה, ולאחר שתיק המכיל את כל אלה נמצא ע"י חוקרת ישראלית (אמונה רחמני גפני) שהצליחה לחבר אותו אל סבינה.

המידע החדש והמטלטל הביא את סבינה בת ה-57 לצאת לפולין ולחפש אחר עקבות עברה. היא הצליחה לסגור חלק מהפערים בעברה ובשנת 2000 פנתה לארגון יד ושם בבקשה להכיר במציליה כחסידי אומות העולם. זהותם של הוריה הביולוגיים לא ידועה לה עד היום.

מכתב מסטניסלבה רוזטרופוביץ' אל שגריר ישראל בוורשה מאפריל 1994:

אדוני השגריר,

בימים אלו, בהם מתקיים "מצעד החיים". הייתי רוצה שבת משפחתינו, שחיה עם המשפחה בימים המלחמה והיא כיום אשה בת 52 שחייה במקום לא נודע, תוכל להשתתף – לפחות מבחינה סימבולית – בצעדות האלו. כמי שנגזלה מידי המוות בעודה ילדה תמימה, אשה זו היא הוכחה חייה לניצחון של הטוב על פני הרע.

מסיבות אלו אני מוסרת לך כאן היסטוריה קצרה של החיים שלה. זוהי מחווה אחרונה, מלאת רגש, המוקדשת לעובדה שהיא גדלה במשפחתנו.

בתוך כל הגורל הנורא של המלחמה, גורלה של ילדה זו האיר לה פנים. אני מאמינה שחייה הבוגרים הם מאושרים.

בינואר 2000 הכיר ארגון יד ושם ביוזף ונטליה רוזטרופוביץ' ובנותיהן יאנינה וסטניסלבה, כחסידי אומות העולם.