למשפחת פרבוסקי (Perewoski) מוילנה – שמואל, דורה ושני ילדיהם הקטנים, אלי ('לשק') וצלינה, היה עסק למוצרי עץ. עם כיבוש פולין הוכנסה המשפחה לגטו וילנה. 

כבר עם האקציות הראשונות, משהפנים שמואל פרבוסקי את המתחולל סביבם, החליט להבריח את משפחתו מהגטו. מכר מעולם העסקים בשם תדאוש קורסאק (Tadeusz Korsak), הציע לו עזרה.

בראשית 1942 ברחה המשפחה – הראשון היה אלי הקטן. שמואל שהועסק בעבודות כפייה מחוץ לגטו, לקח אותו איתו באחד הימים כשהוא מסתיר אותו בין המוני העובדים הצועדים. האומנת לשעבר של הילדים חיכתה להם בנקודת מפגש שנקבעה מראש ולקחה את הילד למקום מסתור זמני. תוך זמן קצר הצטרפו אליו אמו ואחותו ומשם הועברו לביתם של ולדיסלבה ותדאוש קורסאק בבאלסר (Balcer), כפר שהיה אז בתחומי פולין והיום בבלרוס. מאוחר יותר הצליח גם שמואל לברוח מן הגטו והצטרף אל המשפחה שאוחדה מחדש וחיה במרתף בבית קורסאק, תחת זהות בדויה של משפחה פולנית.

שתי המשפחות, היהודית והפולנית, היו בסכנת חיים עצומה ומתמדת. בנוסף לפחד מהגרמנים, סיכנה אותם היריבות בין הקבוצות האתניות השונות שחיו באיזור והעוינות הפוליטית בין המחתרת הלאומית הפולנית ויחידות הפרטיזנים שהיו בעלות אוריינטציה סובייטית. ואכן, שמואל פרבוסקי נפל קרבן לסכסוכים הללו ובקיץ 1943 נלקח בידי פרטיזנים סובייטים ונורה.

השכנים החלו לחשוד במשפחה הזרה שגרה בבית משפחת קורסאק וכשהמצב הפך מסוכן מדי, ברחו אלי ואמו ליערות והצטרפו לפרטיזנים ואילו צלינה הקטנה, שהייתה רק בת 3, נשארה בבית  קורסאק כשולדיסלבה הבטיחה לטפל בה עדהמוות פוגש את שתי המשפחות  לתום המלחמה. אך גם משפחת קורסאק הפכה קרבן של הנסיבות ובאוקטובר 1943 רצחו פרטיזנים סובייטים את תדאוש קורסאק ושתי בנותיו. ולדיסלבה קורסאק, שאיבדה את כל משפחתה, לקחה את צלינה הקטנה ונמלטה אל קרובי משפחה, יאן ומריה מיכלובסקי (Jan & Maria Michalowski) שחיו בכפר ירוז'ולימקה עם חמשת ילדיהם, שפתחו את ליבם וביתם לצלינה ודאגו לה עד השחרור, אז אמה ואחיה ששרדו בהיחבא ביערות, חזרו לקחת אותה.

אחרי המלחמה, עלתה דורה פרבוסקי עם שני ילדיה לישראל. היא נישאה מחדש ובעלה אימץ את שני הילדים שקיבלו את שם משפחתו – לוין. אלי (פרבוסקי) לוין העיד כי אמו מעולם לא דברה על השואה – את כל כוחותיה השקיעה בבניית חיים חדשים. כך עשו גם ילדיה. משך שנים רבות בחרו שלא להתעמת עם עברם ורק בגיל מתקדם יותר ולאחר מותה של דורה האם, החל אלי במסע אל שורשיו ועברו. הוא הקדיש שלוש שנים לחקר העבר בניסיון לחבר יחד את רסיסי הזיכרונות והמידע. הניסיון להתחקות אחר האנשים שהצילו את חייו הוביל אותו לליטא ולבלרוס. כאשר הגיע לבאלסר, זיהה את בית משפחת קורסאק שעדיין עמד במקומו ומצא שהנכד שלהם מתגורר במקום. אותו נכד לקח אותו אל ירוז'ולימקה לפגוש את קרוביהם של בני הזוג מיכלובסקי, שמצאו והציגו בפניו צילום של צלינה יחד עם בנם אנדריי מיכאלובסקי. יותר מ-50 שנים אחרי המלחמה, סגר אלי סגר.

ב-25 בדצמבר 2006, הכיר ארגון יד ושם בתדאוש וולדיסלבה קורסאק וביאן ומריה מיכלובסקי כחסידי אומות העולם.

ביוני 2007 הגיעו לישראל אנדריי מיכאלובסקי, בנם של המצילים שצולם עם צלינה בתמונה ונכדם של בני הזוג קורסאק על מנת להשתתף בטקס הענקת התואר ביד ושם, אותו קבלו בשם הוריהם וסביהם.