לרגל קריאת הספריה שלנו על שם עדה ואדמונד נוישטיין, ב-12 במאי 2023, הפיק המכון הפולני חוברת הנצחה בה שיתפו חברים קרובים וחובבי חנות הספרים, את זיכרונותיהם

הנוגעים למקום הייחודי, אותו יצרו בתל אביב צמד מוכרי הספרים.

הנה כמה זיכרונות מתוכו: 

ברחוב אלנבי 94 בתל אביב, שם יורדים במדרגות למרכז מסחרי התת קרקעי מצד ימין, חולפים על פני לוח הנצחה של חנות הספרים הפולנית של אדמונד ועדה נוישטיין, שפעלה במקום בשנים 1958 – 2004. זה היה מקלט אמיתי של התרבות הפולנית בישראל. לעתים קרובות, בימי שישי, לפני סגירת חנות הספרים, היא הייתה שוקקת והומה. נחגג בה כל פרסום של ספר חדש בפולנית, בפולין או בישראל. התארחו בה סופרים, עיתונאים, שחקנים ופעילי תרבות פולנים מפולין. התאספו כאן בהמוניהם יהודי פולין שלא יכלו לחיות בלי העיתונות הפולנית, בלי ספר פולני, בלי מילה בפולנית. בני הזוג נוישטיין אפשרו, למעשה, את קיומו של קשר רוחני עם פולין. הודות למקלט הזה, מעולם לא באמת עזבתי את פולין. על כל זה אני מאוד מודה לבני הזוג נוישטיין.

ירון קרול בקר (היסטוריון, פילוסוף, איש חינוך, עיתונאי ופעיל חברתי, יליד פולין)

בתקופת הקומוניזם, כשלא היו בפולין חנויות "ספרות חופשית", הייתה זו חנות הספרים הטובה ביותר… אולי אפילו בקנה מידה עולמי. מונדק שלח ספרים למדינות רבות. הוא הוציא מדי חודש קטלוג, אותו שלח לכל העולם ומכר הרבה מאוד ספרים.

לעדה ומונדז'יו היה בית פתוח ומסביר פנים במיוחד. במהלך הפגישות הביתיות אצל משפחת נוישטיין הוגשה לאורחים "וודקה עם טיפה" (וודקה עם ורמוט). עדה בישלה אוכל פולני טעים. אחרי מותו של מונדק ניהלה עדה את חנות הספרים במשך ארבע שנים נוספות. באתי לשם כמה פעמים ביום. עזרתי לסגור את החנות וליוויתי אותה בדרך הביתה.

עבדתי כ-50 מטר מחנות הספרים. כל יום בסביבות 10 בבוקר שתינו אספרסו עם מונדז'יו, בהתחלה אצל מוישה ולאחר מכן במסעדה אצל "הפרסי" המפורסם. היה לנו שם שולחן קבוע. התרגשתי כשמונדז'יו נפטר, בעלי המסעדה הוציא ממנה את השולחן שלנו. דיברנו על הכל ועל כלום. אלה היו בעיקר שיחות פוליטיות, לא ספרותיות. ביציאה לפגישה שלנו, מונדק היה אומר: "אנחנו ננבח על כל העולם". אהבתי אותו. לא היה לי חבר יותר קרוב ממנו…

יז'י פרס (חבר קרוב של הנוישטיין במשך שנים רבות)

ביום שראיתי אותו לראשונה מבעד לקורת הזכוכית, דפדף אדמונד נוישטיין בערימת ספרים, לקח כל אחד מהם בעדינות בידו, כאילו חשש שיכאב לו אם יאחז בו חזק מדי.

כמעט שלושים שנה חלפו מאז הסצנה הזו ועדיין נראה לי שמוכר הספרים האחרון של פולין בישראל מעולם לא עזב את המקום האהוב עליו, בין הספרים הפולנים ועדיין חולק אותם עם אשתו ועם כל מי שמבקר בחנות הספרים שלהם בתל אביב.

אה! אני רואה את גברת עדה. היא קיבלה מתנה מגברת זקנה בשמלה כחולה, ינשוף חדש לאוסף של מאות ינשופים מרחבי העולם. "הבוס", בעל הבית, מברך את הספרים המגיעים מפולין ומזמזם: "ברונטיות, בלונדיניות, אני רוצה לנשק את כולכן, בנות…".

אלה סידי (סופר, מתרגם ופובליציסט) – קטע מתוך הספר שראה אור בפולין "Izrael oswojony"

אני יכולה לדבר על חנות הספרים הפולנית של עדה ואדמונד נוישטיין רק בסנטימנט, בסופרלטיבים ובלי ביקורת. כי מרגע הקמתה, היא לא רק מקום בו ניתן לקנות או לשאול ספרים בפולנית, אלא גם "מוסד" אותו יצר אדמונד נוישטיין עצמו. מקום מפגש, קריאה בעיתונות פולנית עכשווית והיכרות. באנו מערים ועיירות שונות, ממקומות שונים בפולין, מנוכרים, אבודים בישראל, נאבקים במחסום הבלתי חדיר של צלילי השפה הזרה ובאלפבית העברי. כאן, בחנות הספרים, אנחנו מוצאים אווירה ביתית, מדברים פולנית, מחליפים דעות ומשתפים מידע על מה שקורה בפולין.

חיי התרבות של יהודי פולין בישראל התנהלו בחנות הספרים של עדה ואדמונד נוישטיין. הייתי אחת מראשוני המבקרים בה. ואחת האחרונות…

מריה לוינסקה (סופרת ועיתונאית)