ה״שמונצעס״ השתמשו לעיתים בהגזמות של סטריאוטיפים יהודיים – מבטא, מבנה דיבור, יידיש-פולנית – אבל דווקא ההגזמה הזו פתחה מרחב חופשי לשיחה על זהות. הקברט היה מקום שבו מותר היה “לצחוק על המלך”, לשבור היררכיות, ולומר על הבמה מה שלא היה ניתן לומר מחוצה לה. הוא איפשר לדמויות יהודיות-פולניות להתקיים בכפילות המורכבת שלהן – לא כקריקטורה בלבד אלא כמראה ביקורתית של התקופה.

 

אחד היוצרים שהביאו את השפה הזאת לגבהים חדשים היה אנטוני סלונימסקי (Antoni Słonimski, 1895-1976). סלונימסקי – משורר, סאטיריקן, פובליציסט ואינטלקטואל – נולד ב-1895 בוורשה, להורים יהודים שהתנצרו. כבר בגיל 18 פרסם את שירו הראשון. אף על פי שנולד נוצרי, הוא היה גאה במוצאו היהודי ושמר עליו כחלק מהגדרת הזהות שלו. עבור יהודים רבים – היה נוצרי; עבור הלאומנים הפולנים – יהודי. סלונימסקי סירב לבחור ביניהם. ״בחירה דלה מדי, רבותיי״, אמר פעם.

מלבד השירה, כתב פרוזה, מחזות, מאמרים וטורי דעה. הוא היה ממייסדי קבוצת המשוררים ״סקמנדר״, אחת מאבני-היסוד של השירה הפולנית בין שתי מלחמות העולם, שהעבירה את השירה מהפאתוס הלאומי אל חיי היומיום והעיר.

ובכל זאת, למרות כל אלה, פרנסתו העיקרית הגיעה ממקום אחר: הפיליטונים. בין 1926 ל-1928 פרסם מדי שבוע את הטור ״כרוניקה שבועית״ בעיתון Wiadomości Literackie. שם התגלתה החריפות הסלונימסקאית במלואה – שילוב של אירוניה, הומור, פוליטיקה, ביקורת תרבותית ואינטליגנציה שלא עושה הנחות לאיש.

מלחמת העולם השנייה קטעה את אורח חייו. הוא נמלט מפולין, עבר גלות בפריז ובלונדון, ורק בתחילת שנות ה-50 חזר לפולין – אל תוך מציאות קומוניסטית נוקשה. בשנות ה-60 הפך לאחד הסמלים האינטלקטואליים של ההתנגדות למשטר, במיוחד בנושאי חופש הביטוי, זכויות יוצרים, וחופש אמנותי.