שבע מאות יום באושוויץ

זהו סיפור על חברות שלא תיאמן בין לנה בנקייר ומריה קוטארבה. סיפור הפרוש על פני השנים 1943-1944 ועל עשרות השנים בנפרד, שבאו לאחר מכן.

מריה קוטארבה הייתה אסירה פוליטית פולניה באושוויץ-בירקנאו. לנה בנקייר הייתה אסירה יהודיה ששרדה אותו, כמו גם את צעדת המוות ואת מאסרה במחנות נוספים, בעזרתה של מריה.

לנה בנקייר נולדה בוורשה למשפחה יהודית ציונית אמידה ומשכילה. אחת מאחיותיה, פולה עזבה ב-1939 ללמוד באוניב' העברית בי-ם. בשנת 1940, מעט לפני שנכלאו יהודי ורשה בגטו, נישאה לנה לשמחה מנקובסקי, בטקס שערך סבה צבי. חמישה אחים נוספים שלה נותרו לחיות לצד הוריה, איזק ואסתר.

בקיץ 1942 עם תחילת הגירושים מהגטו, התאבד אחיה סוניה. רוב בני משפחתה נשלחו לטרבלינקה. לנה ושמחה בעלה נשלחו לגטו ביאליסטוק ומשם לאושוויץ-בירקנאו אליו הגיעו בפברואר 1943. שמחה שהיה אז בן 26, הגיע אל תאי הגזים זמן קצר לאחר מכן.

לנה קבלה מספר מקועקע על ידה, אך בגלל טעות כלשהי בכיתובו, היא נחשבת לפולניה ונשלחת לבלוק הפולני מס' 13, ושהתה בו לצד נשים פולניות. לכך גם עזר המראה ה"ארי" הבהיר שלה. במהלך השהייה באושוויץ נמצאה לנה במצב גופני ונפשי רע מאד, היא חלתה בטיפוס ואלה שסביבה הניחו כי לא תחיה עוד זמן רב. על הרקע הזה, חוותה כמה ניסיונות התאבדות לא מוצלחים.

באביב 1943 פגשה את מריה קוטארבה, פעילת מחתרת פולניה מאזור נובי סונץ', שהגיעה אל המחנה כאסירה פוליטית, אחרי שנתפסה מעבירה מסרים בין פרטיזנים. השתיים נפגשו בזמן שלנה ליוותה אסירים חולים אל המרפאה ומריה ניסתה לחמוק אל תוך השיירה על מנת להבריח תרופות שהושגו עבור אסירים במחנה, מצד אנשי המחתרת הפולנית.

בין השתיים נוצר קשר חברי קרוב. מריה נהגה להבריח מזון בקביעות אל הביתן של לנה ולאורך החודשים שבאו אחר כך, שמרה על בריאותה ועל חייה של לנה באמצעות מאות פעולות קטנות של הישרדות : הברחת ירקות בתוך תאים קטנים שתפרה בחלק הפנימי של בגדיה, הברחת מזון אל לנה כשזו נאסרה בתא של ענישה, עזרה להשתבץ בעבודות קלות יותר כשלנה נשלחה לעבודות פרך אותן לא היה סיכוי שתשרוד, וכן הלאה. השתיים הפכו לאחיות כשלנה מכנה את חברתה "מאטצ'קה".

ב- 18 בינואר 1945 פינו הגרמנים את המחנה ואילו את האסירים שבו אילצו לצעוד ב"צעדת המוות". שתי הנשים צועדות בה כשהן מופרדות זו מזו ולאורך הדרך, הן עדות לסבלם ומותם של עשרות אסירים. ב- 23 בינואר, עדיין בנפרד, הן מגיעות למחנה רוונסברוק. מריה מחפשת את לנה ומוצאת אותה ישנה בשלג, ושוב דואגת לה למזון ולמחסה. לנה שוב חולה ומאריה שוב מטפלת בה.

ב- 2 במאי 1945, המחנה שוחרר בידי הצבא האדום. מריה עזבה אותו בהשאירה פתק פרידה עבור לנה בידיו של חבר משותף.

כך נפרדן בתום 700 ימים יחד, כשהאחת בין חיים למוות, ורעותה שומרת על שלומה.

לנה הצטרפה אל הצבא האמריקאי והגיעה לצרפת ומשם היגרה לבריטניה. בתחילת שנות ה-60 החלה בחיפושיה אחר מאריה, במאמצים שנמשכו שנים: פניה אל הצלב האדום,\ קריאה דרך רדיו פולין, משרד הבישוף של קרקוב, אנשי דת ברחבי פולין ועד למוזיאון אושוויץ. רק בשנת 1997 בעזרת מחלקת התרבות של שגרירות פולין בלונדון ובשיתוף הטלויזיה הפולנית, מאתרת לנה את מאריה. היא מגלה שרעותה נפטרה מסרטן בשנת 1956 והיא מגיעה אל קברה, להתייחד עם זכרה.

לאנשי מוזיאון Polin אשר תיעדו את הסיפור הזה, סיפרה לנה כי "בני המשפחה היחידים של מריה היו גיסתה והאחיין שלה המתגוררים בכפר אובצ'רי, שם נמצא קברה של מטצ'קה". רק באמצעות הקשר שיצרה איתם לנה, הם למדו על העזרה האדירה שסיפקה לה ועל היותה אור גדול בחושך אינסופי. "מריה עצמה מעולם לא דיברה הרבה ולא סיפרה להם על מה שקרה. אני חושבת שהיא לא רצתה לדבר על זה והיא לא יכלה להביא את עצמה לדבר על מה שהיא עשתה בשבילי. היא רק אמרה למשפחתה שהיא שרדה גיהינום, ובארבע הזדמנויות, "כמעט עלתה בארובה".

ב- 18 בספטמבר 2005, העניק ארגון יד ושם למריה קורטאבה את התואר חסיד אומות העולם.

וכדברי לנה: "זה המעט שיכולתי לעשות עבורה. היא התייחסה אליי כפי שאמא מתייחסת אל ילדה הקטן".

בצילום: מריה קוטארבה, 1943, אושוויץ

הסיפור והצילום בחסות מוזיאון Polin, ורשה.