אירנה אדמוביץ' הייתה אשה צעירה ילידת ורשה, עובדת סוציאלית במקצועה וקתולית אדוקה.

לאורך שנות העשרים לחייה הייתה פעילה בתנועת הצופים כמדריכה, ובהמשך גם כרכזת.

במסגרת תפקידה, התקרבה לתנועת הנוער הציונית השומר הצעיר, הייתה שותפה לשיתוף פעולה בין הארגונים ונטלה בו חלק פעיל.

עוד לפני מלחמת העולם השנייה סיימה את הלימודים באוניברסיטת ורשה ולאחר כיבוש פולין על ידי הנאצים,

הייתה פעילה בארגון המחתרת הארמייה קריובה.

בקיץ 1942 מילאה אדמוביץ' שורה של שליחויות מסוכנות מטעם המחתרות היהודיות בגטאות ורשה, ביאליסטוק, וילנה, קובנה ושאוולי.

פועלה היה חשוב מכיוון שהצליחה לנהל קשרים בין המחתרות היהודיות ובין ארגון המחתרת הפולני, ארמייה קריובה;

הצליחה להעביר מידע בין הגטאות והמחתרות; וגם עשתה המון בכדי לעודד ולהוות תקווה עבור יושבי הגטאות.

היא העבירה מידע חיוני בין ארגונים יהודיים לבין יושבי הגטו כמו גם בין אנשי הגטו לבין ארגונים אנטי-נאציים ברחוב הפולני

לאורך תקופה ארוכה מאד היא גם פעלה להעברת נשק לתוך גטו ורשה.

היא ראתה בפועלה את משימת חייה.

על משימותיה נכתב לא מעט בפרסומים יהודיים של כוחות ההתנגדות בוורשה, וילנה, וביאליסטוק כשכל הדברים אודותיה לווו במילות

הוקרה והערצה. היא אפילו כונתה בפיהם "השיקסע החלוצה".

אחרי המלחמה שמרה אירנה אדמוביץ' על קשריה עם נציגי תנועות הנוער הציוניות והחלוציות בפולין שעסקו

בהכנת יהודים ניצולי השואה לעלייה לארץ . בשנת 1958 ביקרה בישראל כאורחת של תנועת הקיבוץ הארצי.

מהדברים שנכתבו אודותיה: 
"…אירנה הרֵיהי ידידתה הותיקה של תנועתנו שאף עתה בימי מבחן, שומרת לנו אמונים ומייד מוכנה לעזור. עומדת היא במגע עם התנועה, נפגשת עם יוסף קפלן ולעתים מזומנות נכנסת לתוך הגטו. עתה באה בשליחות התנועה והחלוץ לוילנה. מפיה נודע לנו על מעשה ההשמדה שהחל אף בגֶנראל-גוּבֶּרנמנט ובריַיך, על חיסול הגטו הגדול שבלוּבְּלין, וה"אקציות" בערים אחרות. היא מספרת על וארשה ומדבריה מתברר, שתוך מאמצים כַּבירים עומד שם להיעַשות מעשֶה רַב . מפיה שומעים אנו את ברכתו של אריה וילנר , גַדלה לעינינו דמותו של מרדכי אנילביץָ ."
מה רבה השמחה וארשה-ביאליסטוק-וילנה! ובכל עיר אותם הלבבות הפועמים מתוך החלטה, נקמה כוננוּת!.

החלטנו שאירנה תבקר בגטאות קובנה ושאבלי, שלמרות קירבתם אלינו, בשטח הליטאי, אין לנו כל מגע עימם ואך שמועות מעורפלות מגיעות משם אלינו. אירנה שמה פעמיה לקובנה. נפגשה עם החברים המעטים שם, הביאה אתה את ברכת התנועה ודבַרה. לגבי החברים המנותקים מן המרכז, שקובנה סגרה עליהם מעַברים, היה ביקורה משוּם קריעת אופקים. היא חזרה לוילנה. מוסרת דין וחשבון מפורט מפעולתה ושַבה לוארשה להמשיך בעבודתה.

לא פעם חשבתי עליה. ומדי פעם, למראה דמותה, נעור בי זכר הסיפורים, שקלטתי אי-פעם על חסידי-אומות–העולם. היא הייתה פולניה, פטריוטית נלהבת. קתולית אדוקה – וידידת נפש לשומר הצעיר.

אני רואה אותה בבואה בשערי הגטו, כשטלאים צהובים תפורים לה על חזה ועל גבה. פותחת בדיבור יידיש בשער בתשובה למבטם התמהַ של השוטרים. עיניה נפחדות ומזועזעות כשהיא נדחקת בסמטאות הגטו הסואנות ולבסוף מגיעה עייפה ומדוכדכת לַשַיתוּף שלנו. היא חלשה חולה מוטלת במיטה ומרעידה מצינה בחדרנו הקר, הבלתי- מוּסק. אנו עוטפים אותה בסוודרים. היא עוצמת עיניה לנוח מעט. על פניה העוטות דוק חיווריין צהבהב מסתמנת כל העיפות המעיקה עליה.

לא יצאה שעה קלה ואירנה זינקה ממשכבה כאילו צברה כוחות חדשים וקראה בעירנות ביידיש ובהטעמה גויית טיפוסית: "נוּ חֶברֶה, מיר וועלן מאכן א ישיבה " . השעה דחוקה…

ב-14 בינואר 1985 העניק ארגון יד ושם לאירנה אדמוביץ' את התואר חסידת אומות העולם. היא הלכה לעולמה באוגוסט 1973.