אברהם ואחמד – אומץ, תושיה וזהות בדויה

אברהם הורוביץ נולד בשנת 1940. חייו החלו בגטו ורשה. עם תחילת חיסול הגטו, נעזרו הוריו טטיאנה ובנימין הורוביץ במכרים פולנים פעילי מחתרת, כדי להימלט מהגטו אל האזור הארי של ורשה. המשפחה נאלצה להתפצל כדי להגדיל את סיכוייה להינצל: טטיאנה הסתתרה אצל משפחה בפרברי וורשה תחת זהות בדויה ומסמכים שהשיגה, האב בנימין ירד למקום מסתור בעיר ואילו אברהם בן ה-3 הועבר ממקום מסתור אחד לשני, עד שנמצא לו בית אצל זוג מקומי, סטניסלב ורגינה סבידה ושני ילדיהם.

עצם היותו נימול עוררה את חששם של בני הזוג, והם מצאו לכך פתרון נועז: הילד הוצג כמוסלמי, כבנו של ידיד טטרי של המשפחה, על מנת להסביר את מילתו. לשם כך, פנה סטניסלב אל ראש הקהילה הטטרית בוורשה וסיפר לו כי הפעוט הוא בנו של ידיד טטרי שנהרג וכי אמו נעלמה והוא נמצא ברחוב כשכתובתו של סטניסלב על בגדו כתובה על פתק. ראש הקהילה דרש מסטהניסלב להשיג לשם כך את אישור הגסטאפו. סטניסלב פנה אליהם בחשש ולאחר הצהרה אמיצה מפיו, כי הוא משוכנע שהילד אינו יהודי, ניתנה לו התעודה המבוקשת וכי שמו הוא אחמד קרצקיביץ', בן הקהילה הטטרית של ורשה, אשר נהנתה באותם ימים מחסות גרמנית.

הפעוט התגורר אצל בני הזוג סבידה, דוד סטניסלב ודודה רגינה, עד לקיץ 1944. הם היו לו כאב ואם והרעיפו עליו חום ואהבה. במהלך התקופה הצליחה אמו טטיאנה, לבקרו מפעם לפעם, אך הוא כבר התקשה לזכור אותה. עם הקרבות של המרד הפולני באוגוסט 1944, נעלמו עקבותיהם של סטניסלב ושל בנו ווז'ימייז'. למרות אובדנה, נשארה רגינה נאמנה לתפקידה כאחראית על אברהם הקטן ולקחה אותו איתה כשנמלטה דרך חורבות ורשה המופגזת.

הזוג הורוביץ הצליח להינצל מזוועות השואה. בסמוך למועד שחרור פולין, התאחדה טטיאנה עם בנה אך בשל הסכנה המתמשכת עדיין, לא גילתה לו את זהותו האמיתית, מה שהתברר לו רק בתום המלחמה. הקשר עם טטיאנה נשמר גם אחרי שעלו אברהם ואמו לישראל בשנת 1950.

רגינה סבידה נפטרה בוורשה בשנת 1979.

במרץ 2012 הוענק ע"י יד ושם התואר חסידי אומות העולם לבני הזוג סטניסלב ורגינה סבידה, בהשתתפותם של ד"ר אברהם הורוביץ ונכדתם של בני הזוג סבידה, מלגוז'טה-אנה גרונק.

מדבריו של אברהם הורוביץ בטקס הפרס:

"במקום זה כאן בירושלים ב"יד ושם" ביום הענקת תואר חסידי אומות העולם למצילי רגינה וסטניסלב שווידה ברצוני לחלוק עמכם הרהורי ותהיותי הנוגעים להיבטים אישיים והכללים יותר של הצלתי. מדובר בנושאים המעסיקים אותי מאז היותי בוגר מספיק כדי להבין אילו תעצומות נפש נדרשו ממצילי ורבבות אחרים אשר נהגו כמותם ושמו את נפשם בכפם כדי לחלץ מזרועות הרשע  אנשים שעצם יהדותם היוותה חטא והצדקה להשמדתם.

לו אני במקומם, האם הייתי נוהג כמותם בנסיבות דומות? זאת השאלה אשר שאלתי את עצמי כבר בהיותי נער ועד היום  עדין אין תשובה בפי.  דומני שגם לו הייתי משיב בחיוב לשאלה זאת קיים ספק גדול אם   הייתי  נוהג  בהתאם לתשובה זאת לו נקלעתי למצבים דומים לאלה שבהם פעלו חסידי אומות העולם. הם שבמעשיהם הוכיחו שמעבר לבנאליות של הרשע, מעבר לאפטיה, האדישות ועצימת העינים מאימת הטרור וההסגרות בתוך ד' האמות של הקיום הפרטי , במעמקי הטבע האנושי חבויים  גם רגשות אחרים. רגשות של הזדהות עם סבל הזולת, חום אנושי ותחושת צדק המביאה אותם למעשי גבורה נאצלים…".